כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א ואח' נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ

פסק דין

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

1.ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ערקובי) במספר תיקים מאוחדים, שניתן ביום 16.2.10.

רקע – כללי

2.פסק הדין ניתן במסגרת מספר תביעות שהדיון בהן אוחד בפני בית משפט קמא. עניינן של התביעות שהוגשו, תביעת מעביד אשר שילם לעובד שנפגע בתאונת דרכים, את שכרו, כולל דמי הפגיעה, בהיותו מעביד מורשה (להלן: מעביד מורשה) לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) תשי"ד-1954 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי) ואשר עותר הוא להטבת אשר שילם, ממבטחות הרכב נשוא תאונת הדרכים (להלן: המבטחת או המזיק), ובהתאם לחוק הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף).

בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי, מעביד שחלים לגביו התנאים שבתקנה 22, ישלם לעובד הנפגע את דמי הפגיעה, אותם היה זכאי העובד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל).

מנגד המל"ל יעביר למעביד את אשר שילם המעביד בגין דמי הפגיעה ובתוספת עמלה שיקבל המעביד.

3.במסגרת תביעות שכאלו, התעוררו מספר מחלוקות, כאשר עיקרן הוכרעו בפסיקת בית משפט העליון [ראו בר"ע 8364/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (לא פורסם מיום 11.3.11) וכן בר"ע 4628/10 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם מיום 31.1.11 )].

במסגרת פסיקה זו נקבע כי זכותו של המיטיב כלפי המזיק הינה בעלת אופי סוברוגטיבי וכי הוא עומד בנעלי הניזוק. משכך, רשאי המיטיב להיפרע מהמזיק עד כדי אותו סכום שהיה חב בו המזיק מול הניזוק. מעת שעסקינן בתביעת מיטיבים בה נפגע הניזוק בתאונת דרכים, חלות ההוראות שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

הוראות אלו כוללות הן את המגבלה של גובה השכר לפיצוי (שילוש השכר הממוצע במשק) והן את ההוראות בדבר ניכוי מס הכנסה, כולל ביחס לשכר העבר.

4.המחלוקת שנותרה להכרעה, עניינה בהקשר של דמי הפגיעה אותם שילם המעביד לעובד הניזוק.

מקובל על הצדדים כי מתוך התשלומים שהמעביד תובע מהמזיק את השבתם, יש לנכות את אשר קיבל המעביד מהמל"ל. כן אין חולק שהמעביד מנכה מדמי הפגיעה אותם הוא משלם לעובד, את מס ההכנסה הנדרש, ורק היתרה מועברת לעובד. דהיינו, המעביד מקבל מהמל"ל החזר ברוטו, כולל התשלום שנוכה למס הכנסה ואילו העובד מקבל את דמי הפגיעה נטו.

הצדדים חלוקים, מהו הסכום שיש לנכות מדרישת המיטיב המעביד המורשה.

המזיק טוען כי יש לנכות את מלוא התשלום שהחזיר המל"ל למעביד, למעט כמובן דמי העמלה. מנגד, המעביד טוען כי יש לנכות מהניכוי, את הסכום שהעביר המעביד המורשה למס הכנסה.

5.בית משפט קמא, פסק כעמדת המעביד המורשה, היא המשיבה דנן, ועל כך משיגות המבטחות הן המערערות.

יוער, כי במסגרת הדיון בפנינו לא עמדו המערערות על נושא נוסף עליו השיגו, ובאופן שההכרעה הנדרשת עניינה אך ורק בשאלה דלעיל.

6.במסגרת הדיון בפנינו התגלתה מחלוקת בין הצדדים, שעניינה האם בעת שהמל"ל משלם לניזוק, באופן ישיר, את דמי הפגיעה, מנכה המל"ל מס הכנסה כפי שנטען על ידי המשיבה, אם לאו, כפי שנטען על ידי המערערות.

משכך, ובהסכמה, הומצאה תעודת עובד ציבור מהמל"ל, לפיה אכן מנוכה מס ע"י המל"ל מדמי הפגיעה, תוך הפנייה להוראות הדין בנושא זה, דהיינו כי דין דמי הפגיעה כדין כשכר המשתלם לעובד.

תמצית טענות המערערות

7.המערערות טוענות כי כפי שבתביעת הניזוק, מנוכים דמי הפגיעה ברוטו, כך גם יש לקבוע במחלוקת דנן, וכי על כן יש לנכות הסכום ברוטו. ב"כ המערערות מפנה לפסק דינה של כב' השופטת דברת בת.א. (ב"ש) 1029/01 אלקיים אלברט נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 27.2.03) (להלן: אלקיים) שם נוכו, לטענתן, דמי הפגיעה ברוטו במסגרת תביעת העובד.